יום שבת, 8 בספטמבר 2012

Eminem - The Marshall Mathers LP - 2000

Eminem - The Marshall Mathers LP - 2000


האלבום הראשון הרשמי של אמינם(The Slim Shady LP) הפך את אמינם לסופרסטאר ומכר כמות אדירה יחסית בשביל אלבום היפ הופ(הגיע לארבע מליון עותקים בארה"ב) וגם רוב המבקרים היו חיוביים ונתנו הרבה פרופס לסקילז של אמינם, ומצד השני הייתה גם כמות גדולה של מבקרים שסקלו את האלבום הזה בגלל התכנים ההומופובים, מיזוגיניים, האלימים ומלאי הסמים. היה ניראה שאותם מבקרים לא ממש הפריעו לאמינם והוא הלך פחות או יותר באותה הדרך באלבום הבא שלו שנה אחרי זה ואולי אפילו בצורה קיצונית יותר עם הסינגל The Real Slim Shady שלעג לשלל כוכבי פופ.
אם היו אנשים שחשבו שאמינם יהפוך לתופעה חולפת אז הם טעו בגדול, והפרסום שלו הגיע לשיא באלבום השני שלו, כאשר הוא מכר בערך עשר מליון עותקים בארה"ב, וכך גם הביקורות החיוביות והשליליות ששוב מצד אחד שיבכו את אמינם על הסקילז שלו ומצד שני שוב הטיחו בו את אותם הדברים כמו עם האלבום הקודם.

את רוב האלבום הקודם שלו הפיקו Bass Brothers ביחד עם אמינם וכמה טראקים בודדים הוא השאיר לדריי, הפעם הוא עירב אותו קצת יותר ונתן להפיק לו ולשותף שלו אז, Mel-Man, להפיק שישה טראקים. את השאר שוב הפיקו אמינם ו Bass Brothers פרט לשיר Stan שאותו הפיק המפיק הוותיק DJ Mark the 45 King. גם באורחים הוא החליט לגוון קצת והביא שלל אורחים לאלבום בניגוד לאלבום הקודם(בראשון רק דריי התארח ורוייס), אורחים כמו: Sticky Fingaz מאוניקס, RBX, Dr. Dre, Snoop Dogg, Xzibit, Nate Dogg, D12 ואת הזמרת הבריטית Dido.


אמינם לא גדל ממש אמנותית באלבום הזה והמשיך באותה הדרך מהאלבום הקודם שלו כנראה כי הוא פחד להחליף את הנוסחה המנצחת שלו. הוא המשיך לעשות שירים על סמים והשימוש שלו בהם, על היחסים הרעילים עם אשתו ושאר המשפחה שלו ומיזוגיניה והומופוביה. בנוסף הוא התחיל לדבר הרבה על ההצלחה בעקבות האלבום הראשון שלו והבעיות שהגיעו בעקבות אותה הצלחה, ההשפעה השלילית שלו על החברה בעקבות האלבום הראשון ולעג למבקרים ולהורים הכועסים שטענו שהוא "הרעיל" את הילדים שלהם.
האלבום נפתח באינטרו מאוד אדיוטי לטעמי ומיותר לגמרי וישר עובר לטראק Kill You, שכמובן מדבר על אמא שלו ועל הילדות המסובכת שלו וכבר מהטראק הראשון אמינם החליט לזרוע קצת Shock Value. בעייני לא פתיחה טובה לאלבום.
למזלנו הטראק הבא הוא Stan, ללא ספק אחד הטראקים היותר טובים שאמינם אי פעם עשה שמדבר על מעריץ מטורף של אמינם שבסופו של דבר הרג את עצמו ואת החברה שלו שהייתה בהריון(סיפור בדיוני כמובן). מה שהכי הפתיע אותי בשיר שאמינם הביא את המפיק DJ Mark the 45 King שיפיק את השיר הזה, שהיה מפיק די "נשכח" בשנות האלפיים והלהיט היחיד שלו עד Stan היה Hard Knock Life של ג'י זי.
האלבום ממשיך בצורה די טובה עם Who Knew, שבו אמינם לועג לכל הביקורות השליליות שלו ועל הדרך אפילו יורד על פרשת המין האורלי של ביל קלינטון ומתנער מכל אחריות שאותם מבקרים והורים הטילו עליו. שיר משעשע ביותר.
טראקים שבע ושמונה כוללים שני סינגלים מאוד מצליחים, The Way I Am ו The Real Slim Shady(שהיה אגב השיר הראשון של אמינם ששמעתי אי פעם) שאולי זכו לביקורות טובות אבל לא הרשימו אותי בכלל ומבחינתי The Way I Am זה שיר די דוחה שמזלזל במעריצים שלו, ואמינם מציג את עצמו כאילו הוא הסופרסטאר הראשון ביקום שהמעריצים הפריעו לחיים הפרטיים שלו. The Real Slim Shady סתם היה טיפשי מבחינתי שלעג לכל פופ סטאר שהיה קיים בערך אז ואירוני כי תאכלס אמינם לא היה רחוק מהם, רק גס יותר.
השיר התשיעי באלבום Remember Me? הרגיש לי קצת לא במקום באלבום הזה ויותר כמו שיר שנגזר מ "2001" של דריי וכך גם Bitch Please II, אבל פרט לזה, מדובר בשני שירים פאנן לגמרי עם אחלה אנרגיות שלפעמים חסרים באלבומים של אמינם.
השיר Marshall Mathers, הוא עוד דוגמה לזה שאמינם כנראה לא ממש ידע אי להתמודד עם התהילה שלו ובדרך מוסיף גם כמה דיסים על כמה ראפרים לבנים אחרים בתעשייה(ICP וונילה אייס לדוגמה). הביט בשיר הזה טוב, אבל בכללי הבכיינות הזאת מיותרת לדעתי בדיוק כמו The Way I Am.
וכמובן אמינם לא היה יכול לעשות את האלבום הזה בלי כמה שירים על סמים כמו Drug Ballad שהיה סבבה לגמרי ו Under the Influence שאירח את D12 שהרגיש מאוד מיותר ולא מעניין לעומת Drug Ballad.
האלבום בסופו של דבר נגמר בשיר Criminal, שהוא שיר די ציני, שוב על הביקורת השלילית שאמינם מקבל על הליריקה שלו. אומנם לא תמיד אהבתי את השיר הזה אבל הוא די גדל עלי ועקרונית, אחלה של שיר לסיום של האלבום.

 

האלבום הזה הוא סבבה לגמרי אבל בטוח הרבה פחות טוב ממה שרוב המעריצים של אמינם עושים ממנו. תאכלס אמינם לא עשה שום דבר כמעט באלבום הזה שהוא לא עשה בקודם שלו והייתי אפילו מעז לקרוא לו The Slim Shady LP 2. הביטים באלבום הזה השתפרו מאוד מהאלבום הקודם, שנדפק בעיקר בגללם ושלל האורחים הוסיפו המון, למרות שהם היו מרוכזים הכמה שירים בודדים.
למרות כל הדברים הטובים, ושוב הסקיל של אמינם, היו כמה שירים פשוט מעפנים כמו: Kill You, The Way I Am, Marshall Mathers, Kim ו Under the Influence שדי הרסו לאמינם את כל האלבום, והסקיטים כמובן שכולם היו מיותרים אולי פרט ל Steve Berman שהיה טיפה משעשע.
הייתי ממליץ לכם לקנות את האלבום הזה, לא רק בגלל שזה אלבום משעשע ביותר, אלא גם בגלל שמדובר בחתיכת היסטוריה ויום אחד תזכו להסביר לילדים שלכם איך אלבום אחד שיגע את רוב ההורים והארגונים ההומופילים בארה"ב. אהה..וגם בגלל שנורא קל להשיג אותו בישראל.
לסיכום אני חושב שאני מביא לו 3.5 כוכבים מתוך 5, הציון הירוד יחסית בגלל שירים כמו Kim או Kill You והשאר שציינתי כמה שורות קודם.

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה